קרצית המערות וקדחת המערות

קרצית המערות (Ornithodoros tholozani), שיכת למשפחת הקרציות הרכות (Argasidae) שבה גפי הפה מחוברים אל גחונו של הגוף, ואינם נראים במבט על הצד הדורזלי (הגבי). קרצית המערות היא שמעבירה לאדם הנכנס לתחום מחיתה, את החידק Borrelia persica , הגורם למחלה קדחת המערות, או בשם נוסף קדחת חוזרת אנדמית.

קרצית המערות חיה בעיקר במערות, אבל עלולה גם להימצא בחורבות, באתרים ארכיאולוגים ,בבורות עתיקים, גומחות בקרקע, או במחילות בעלי חיים. הקרציה מתחפרת בקרקע, או מסתתרת בסדקים. אתרים שבהם תמצא תנאים מיקרו-אקלימיים מתאימים, לחות גבוהה שמעל 70% וטמפרטורה נמוכה יחסית של 17-22 מעלות צלסיוס. מקומות המסתור נמצאים קרוב לפתחי המערה שבהם שוררת אפלולית, אך לא חשכה מוחלטת. במקומות הללו יש לבצע את הניטור, לזיהוי נגיעות האתר בקרצית המערות.

צלם: עמוס וילמובסקי

קרצית המערות נטפלת וניזונה, מכל פונדקאי בעל דם חם, החודר לתוך תחום מחיתה. עם זיהוי פונדקאי, הקרציות מגיחות ממקום מסתורן, במטרה להיצמד אליו למצוץ ולהיזון מדמו. הקרציות הבוגרות ניזונות במשך 20-30 דקות, הנימפות עוד פחות. תוך כדי מציצת הדם, עלולה קרצית נגועה להעביר את החידק לפונדקאי. לאחר ארוחת הדם הן חוזרות למקום המיסתור. הנקבה מטילה כ-100 ביצים בתטולה. היא מסוגלת להזדוג מספר פעמים ולהטיל כמות כוללת של 600-700 ביצים. לפני כל הטלה היא זקוקה לארוחת דם. מהביצה בוקע זחל בעל שלוש זוגות גפים, המתנשל מיד לדרגת הנימפה, שלה ארבעה זוגות גפים. שלש דרגות הנימפה, זקוקות לארוחת דם, כדי להתנשל ולעבור לדרגה הבאה. לכן, גודל האוכלוסיה ואורך מחזור החיים, מותנים בזמינות פונדקאים לארוחת הדם. אם הדם זמין, יושלם מחזור החיים בין 7-12 חודשים. באין פונדקאים מזדמנים, יכולה הקרצית בכל דרגותיה, להמשיך להתקיים בתנאי רעב, בין 10-5 שנים ואולי יותר. יכולת לרעוב לאורך פרקי זמן ארוכים, של כמה חודשים, עד שיזדמן פונדקאי, קימת גם בטפילים אחרים מוצצי דם (פרעושים, פשפש מיטה ומיני קרציות). אבל היכולת הזו בקרצית המערות, היא מדהימה, בלתי נתפסת. הקרצית הזו היא “העצלה” שבין כל בעלי החיים. למרות רעב במשך שנים, היא איננה נודדת ממקום משכנה. בניגוד לכל בעלי החיים שהסיבה לנדידתם היא ברוב המקרים, חיפוש אחר מזון, הקרצית הזו מחכה לפונדקאי שיכנס לתחום מחיתה. אז “תועיל בטובה” לצאת כדי למצוץ את דמו. רק במקרים נדירים, עלולה קרציה הצמודה לפונדקאי, לפרק זמן ההזנה הקצר, לנדוד איתו למקום חיים חדש.

אורח החיים המיוחד של קרצית המערות, מסביר מדוע רק האנשים שאינם מודעים לסכנה העורבת, החודרים לתחום מחיתה של הקרציה, ללא נקיטה באמצעי הזהירות הנדרשים, עלולים להיעקץ ולחלות. מאחר ואין הקרציות נודדות מתחום מחיתן, האוכלוסיות של הקרציות מבודדות זו מזו, כנראה במשך עשרות שנים או הרבה  יותר. הבידוד הזה מתקים, גם בין אוכלוסיות קרובות מאד מבחינה גאוגרפית, אך חיות במערות שונות.

קרצית המערות נפוצה בכל הארץ פרט לנגב הדרומי. תפוצת המחלה חופפת את תפוצת הקרציות. שדה בוקר היא הנקודה הדרומית ביותר שבה נרשמו מקרי מחלה ונמצאו גם קרציות, בסקרים שנערכו בשנים קודמות. קרצית המערות אינה יכולה להתקיים, בתנאי היובש והחום השוררים בנגב הדרומי. בסקר שערכו אביבי וחבריו,  בשנים 1968-1973, נמצאו 30%-60% מהמערות נגועות בקרציות, באזורי הצפון והשפלה. ככל שמדרימים לאזורים יותר יבשים וחמים, יורדת הנגיעות. בסקר שערכה המעבדה לאנטומולוגיה של משרד הבריאות בשנת 2005, נמצאו  33% מהמערות שנבדקו נגועות. במחקר נוסף שנערך במעבדה לאנטומולוגיה, נבדק בשיטת הביולוגיה מולקולרית (בדיקת הימצאות ד.נ.א של החידק, בגוף הקרציה המעידה כי הקרציה נגועה) שיעור הנגיעות של הקרציות בחידק הגורם למחלה. ממצאי הבדיקה הצביעו על שונות ניכרת, ברמת הנגיעות של הקרציות בחידק, מ-2% במערה אחת עד40% במערה אחרת. הנתונים הללו מעידים, ללא ספק, כי בכניסה למערות, יש סיכון ולא קטן לחלות בקדחת המערות.

כמו בטפילים אחרים העקיצה אינה מורגשת. ימים לאחר העקיצה מתפתח אודם, במרכזו נקודה דמית כהה. המחלה מתאפינת בחום גבוה מאד, כאבי ראש עזים, הרגשה כללית רעה ועוד. טיפול אנטיביוטי יעיל, מונע התקפים חוזרים של המחלה. סיבוכים של המחלה נדירים ואין ידוע על מקרי מוות. לפי הרישומים החל משנות ה-80, מספר החולים בכל בשנה הוא בין 0-16 (8 מקרים בממוצע).  הנתון הזה מצביע על ירידה תלולה במספר החולים, בהשואה לשנים הראשונות של קום המדינה.  הסיבות לשינוי, מודעות של מדריכי דרכים ומטילים, לסכנות האורבות לנכנסים. נעשו פעולות מניעה, במערות ואתרים ארכיאולוגים מתוירים. השינוים האקולוגים הדרסטים שנעשו עם קום המדינה, בינוי, סלילת כבישים וכד’, הרסו מערות רבות מאד שהיו ממוקמות בתוך ישובים או לידם והיוו מוקד תחלואה.

עקיצה אופיינית של קרצית המערות. צלם: עמוס וילמובסקי

פרט לבודדים, רוב הנפגעים כ-86% הם מבקרי המערות שאינם נוקטים באמצעי הזהירות הנדרשים. בשני מקרי הדבקה במחלה, הנפגעים היו מחוץ למערה. ארכיאולוג שחפר מבחוץ, ליד האבן האוטמת מערת קבורה. מקרה אחר מענין במיוחד, של זוג שישן במרחק של כ- 15 מטר, מפתחה של מערה וחלה. המקרים הללו מעידים, כי לקרצית המערות יכולת לזהות ולתקוף פונדקאי, הנמצא גם מחוץ למערה. כדי למנוע מקרי תחלואה, יש לידע את הציבור בסכנה של כניסה למערות. הנכנסים חיבים לדעת שיש לנוע במערה, לא לבלות בה, בישיבה, שכיבה ולא ללון בה. השהיה במערה לפרק זמן קצר, מאפשרת לקרציה לזהות את הפונדקאי.  רצוי להיכנס בנעלים גבוהות ולבוש המכסה את הגוף. מומלץ לרסס את שולי המכנסים והנעלים בתכשיר דוחה המאושר למטרה זו.

פעולות הדברה במערות

פעולות הדברה יש לבצע במערות שבהן חלו בני אדם והן נגועות, או כאלה שהן חשודות כנגועות. אם לצרכי עבודה, של ארכיאולוגים, זואולוגים, גיאולוגים או מטעמים אחרים, מתוכננת שהות ארוכה במערות, יש לבצע ניטור לזיהוי אפשרי של נגיעות בקרציות. הניטור נעשה באמצעות קערות מושקעות בקרקע, אליהן מוזרם דו תחמוצת הפחמן, ממיכל של קרח יבש. כמו כל מוצצי הדם, גם הקרציות נמשכות לדו תחמוצת הפחמן. הן מגיעות לקערות ונופלות פנימה ואינן מסוגלות לטפס על הדפנות כדי לצאת. ההדברה באמצעות ריסוס עד הרטבה טובה, של הקרקע ודפנות המערה עד גובה של מטר. רצוי שימוש בתכשיר השארתי ביותר, המאושר ע”י משרד להגנת הסביבה. ההמלצה היא לבצע ריסוס, גם אם הניטור לא זיהה נגיעות. קימת אפשרות שבמערה שהו בעלי חיים, פרק זמן קצר טרם הניטור והקרציות שניזונו שבעות ולא תצאנה למלכודות הניטור. המלצה נוספת היא, אם העבודה במערות ממושכת,  להפסיק את העבודה אחרי פרק זמן ולחזור על פעולות הניטור והריסוס. בסקר ובמחקר שערכה המעבדה לאנטומולוגיה על קרצית המערות עבדנו במערות ולכדנו קרציות. את המחקר הוביל דר’ מרק עשוש שהוא רופא במקצועו מומחה למחלת קדחת המערות. בהמלצתו היינו מצוידים בכדורים אנטיביוטים  500mg AMOXICILLINE כדי למנוע הדבקה למשך 24 שעות. גם אדם שנעקץ, חייב בכדור אחד מיד לאחר זיהוי העקיצה. לכל השוהים במערות, רצוי להתיחס במלוא הרצינות להמלצה הזו.