מערכת קוטיקולהאמאל'ה ג'וק - על פוביה מג'וקים והתמודדות
אם גם אתם נתקפים בחרדה ותחושות גועל בהיתקלות עם תיקנים, אתם לא לבד. מסתבר שכ- 11% מהאוכלוסיה סובלים מחרדה כזאת או אחרת מתיקנים וחרקים שונים. אז מה תסמיני הבעיה ואיך מתמודדים איתה? הכל בכתבה הבאה. ***הכתבה לא מכילה תמונות של ג’וקים ושאר תיקנים.
כתבה בסיוע מקצועי של לימור קיקין – פסיכולוגית רפואית
כמו רוב הפוביות הספציפיות, פחד מג’וקים נפוץ יותר בקרב נשים מאשר בקרב גברים. יחד עם זאת יש לקחת בחשבון, כי גברים נוטים יותר שלא לדווח על הבעיה, מתוך בושה.
גורמים לפוביה
תגובה של גועל או פחד מחרקים בכלל ומתיקנים בפרט, הינה נורמלית ואף יש לה הסבר אבולוציוני – בעבר הרחוק המזיקים הללו היו ארסיים ומסוכנים והרתיעה שלנו מהם נובעת מכך והינה טבעית. אך אם אתם ממש סובלים מפחד משתק ולא רציונלי ייתכן שאתם סובלים מפוביה (בעתה). הפוביה, לעומת החרדה הנורמלית הינה הפרעה נפשית אובססיבית אשר הסובלים ממנה בטוחים שלדבר ממנו הם חוששים מהווה סכנה ממשית לחייהם ולכן מוחם שולח אותות הישרדותיים לגוף לנהוג בהתאם. הסיבות לפוביה יכולות להיות היתקלות טראומטית עם החרק או חשיפה לטראומה של אדם אחר, הקרוב אלינו (יכול להיות אפילו שזה קרה בילדות המוקדמת ואתם כלל לא זוכרים זאת). ייתכן אפילו שהפוביה עברה אליכם בגנים.
למידה יכולה להתרחש גם ע”י חיקוי: לדוגמה ילדה שאמה סובלת מפוביה מג’וקים עשויה לפתח פוביה דומה בעצמה. זוהי אחת הסיבות שחשוב להגיע לטיפול.
מהרגע שבו הפחד נלמד, ישנו מנגנון מרכזי המשמר אותו וגורם לו להימשך לאורך שנים:
הימנעות. אדם שמפחד ינסה בכל מחיר כמעט למנוע מפגש עם ג’וק על מנת שלא לחוות את החרדה. בטווח המיידי ההימנעות יעילה מאד, אך בטווח הארוך היא בעצם מלמדת את האדם שזו הדרך היחידה להתמודד עם הפחד, וחמור מכך- היא לא מאפשרת לאדם ללמוד שהדבר המפחיד הוא לא באמת מסוכן, ושגם אם יהיה מפגש – לא יקרה שום אסון.
אז איך מזהים אם אתם סובלים מפוביה מג’וקים?
אדם הסובל מפוביה מג’וקים יחוש באופן עקבי חרדה בעוצמה גבוהה בעת חשיפה לג’וק. הוא מודע לכך שהפחד מוגזם ולא הגיוני. הוא נמנע ממצבים בהם הוא עשוי להתקל בג’וק או חש רצון חזק להימנע. הפחד גורם לו אי נוחות רבה וקושי בחיי היום יום. הפחד הופך להיות בעייתי כאשר הוא פוגע באופן משמעותי באיכות החיים של האדם. אם הוא מגביל, מוביל להימנעות מסיטואציות (למשל – לא לנסוע למדינות עולם שלישי, לא לעבור לגור בקומת קרקע, לא להיכנס למקומות לא נקיים, לוותר על אירועים חברתיים מחשש להיתקלות בג’וק), או גורם למצוקה קיצונית בעת המפגש עם ג’וק (מפגש שהוא לצערנו בלתי נמנע), אז ניתן לומר שיש כאן בעיה שכדאי לטפל בה, כיוון שהטיפול יאפשר לאדם להינות מאיכות חיים טובה יותר ולהיות חופשי מהחרדה.
בדקו את עצמכם:
- האם אתם חוששים שהג’וקים עדיין נמצאים בסביבתכם גם כשאתם יודעים שהם הודברו בהצלחה?
- האם אתם סובלים מסימני חרדה כמו הזעה, גרד לא רצוני, ביעותי לילה, כאבי בטן, קוצר נשימה ובחילה לאחר היתקלות עם הג’וק?
- האם אתם נוטים לרסס חומרי הדברה באופן מוגזם בביתכם ו/או מנקים את הבית באופן אובססיבי?
- האם כשאתם נתקלים בג’וק אתם צורחים, בוכים, מתעלפים או מתחבאים? ולא מחפשים דווקא “להילחם” במזיק?
אם עניתם בחיוב על 2 שאלות או יותר, כנראה שגם אתם סובלים מפוביה.
ואיך מתמודדים?
הפעם לא ניתן לכם עצות להדברת מקקים, כי זהו טיפול בסימפטום ולא בבעיה, שהינה החרדה הממשית לקיומכם כאשר אתם נתקלים בתיקן.
קודם כל, הצעד הראשון הינו להכיר בבעיה ולפנות לעזרה מקצועית, מפני שפוביה, מכל סוג שהוא, ובפרט פוביה מג’וקים הינו מטען נפשי כבד ורציני, שיש לטפל בו כדי לא לפגוע בשגרת החיים.
רוב הסובלים כלל לא מגיעים לטיפול. חלק מהם (בעיקר הגברים) מתביישים לפנות לטיפול, חלק כלל לא מודעים לאפשרות או שאינם יכולים להגיע לטיפול מסיבות כספיות, אבל חלק לא מבוטל מהסובלים מתעניינים בטיפול אך חוששים מפניו. חשוב לדעת שהטיפול בפוביה מתיקנים הוא טיפול פשוט ביותר המתהדר באחוזי הצלחה גבוהים.
הנפוץ בטיפולי הפוביה הינו טיפול קוגנטיבי התנהגותי (CBT). דרך זו הוכחה שמצליחה ביותר לטיפול בחרדות ופחדים מסוגים שונים. בטיפול הנ”ל מתרכזים בשינוי של דפוסי חשיבה אצל המטופל ובהקניית כלים להתמודדות עם הפחד ולא לאפשר לו לשתק או להשפיע על שגרת חייו של המטופל.
הטיפול מתחיל בהיכרות עם המטופל ועם הבעיה. חוקרים את ההיסטוריה של הבעיה, איך היא התפתחה לאורך השנים, איך האדם מתמודד איתה כרגע ומה משמר את הבעיה. אחר כך בדרך כלל המטפל מסביר בדיוק מה הולך לקרות בטיפול ולמה אפשר לצפות. הוא גם יתן הסבר מקצועי על הבעיה ויסביר איך בדיוק הטיפול יסייע לפתור אותה.
החלק הקוגניטיבי (העוסק במחשבות, רגשות ותפיסות) הינו החלק הראשון של טיפול מסוג זה. יחד עם המטפל מנסים לזהות את הגורם לחרדה ואת דפוסי החשיבה הנלווים אליה (מחשבות הישרדותיות ולא רציונליות). באמצעות כלים שונים מעולם הפסיכולוגיה הקוגניטיבית המטופל לומד להחליף את המחשבות החרדתיות שנלוות לפוביה במחשבות רציונליות והגיוניות. עם זאת חשוב לציין כי החלק הקוגניטיבי הוא חלק קטן למדי בטיפול בפוביה מאחר ומה שמביא את מירב השיפור זו חשיפה התנהגותית.
החלק ההתנהגותי, שהינו החלק השני של הטיפול בחרדה, מתמקד בהתנהלות היומיומית עם הפחד ומקנה כלים נוספים להתמודדות, בד”כ באמצעות חשיפה מבוקרת לגורם הפחד, בהדרגה ותוך כדי פיקוח של המטפל.
בפוביות ספציפיות החלק ההתנהגותי הוא לב ליבו של הטיפול. למעשה, הטיפול בפוביה ממקקים מבוסס על טכניקה התנהגותית אשר נקראת חשיפה. בטיפול בחשיפה המטופל ידרג מצבים מפחידים הקשורים למקקים בין 0 (לדוגמה – אני יושב במקום נקי ואטום לחלוטין) ל 100 (ג’וק הולך עליי), כאשר אין בהכרח צורך להגיע ל 100 בפועל בטיפול. שבוע אחר שבוע, לפי הקצב של המטופל, הוא יתחיל להתקדם מחשיפות בסיסיות מאד שמעוררות רק אסוציאציה של ג’וק וגורמות לאי נוחות קלה בלבד, לחשיפות אמיתיות יותר ויותר. המעבר משלב לשלב הוא הדרגתי מאד, וקורה רק כשהמטופל מרגיש שהוא מעוניין להתקדם. הפגישות בדרך כלל מסתיימות בתחושה נעימה מאד של התמודדות והצלחה. מדובר בטיפול קצר אשר לרוב יסתיים לאחר 12 פגישות בלבד. התמיכה המחקרית ביעילות הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי בפוביה היא מבוססת מאד. המחקרים מצביעים על שיפור משמעותי אצל 74-94% מהמטופלים.
לעתים אף מבוצע ליווי טיפולי בשטח, בהתאם לרצון המטופל ולחומרת החרדה.
במקרים קשים ניתן לטפל גם באמצעות תרופות נוגדות חרדה, בהתייעצות עם המטפל.
(מכיוון שטיפול קוגניטיבי התנהגותי הוא כה יעיל במקרים של פוביות, המקרים בהם יש צורך לפנות גם לטיפול תרופתי לצורך טיפול בפוביה הם נדירים למדי)