עמוס וילמובסקימקרי ריממת באדם ובחיות בית בישראל
ריממת (Myiasis), היא התופעה של נגיעות והתפתחות רימות (זחלים) של זבובים ברקמות חיות של בעלי חיים ובני אדם.
יש מספר משפחות של זבובים שהתפתחות הרימות בהן קשורה בתופעת הריממת. רוב מקרי הריממת בארץ, נגרמים ע”י מינים של שתי משפחות, הידועות כזבובי הבשר או הפגרים. הדרגות הצעירות של הזבובים הללו, הביצים והרימות, מתפתחים בחמרים אורגנים רטובים שמוצאם מן החי, בשר, פגרים, גויות, הפרשות בע”ח וגם רקמות חיות של בעלי חיים ואדם.
מינים ממשפחת הבוהקנים (Calliphoridae) , או בשמם המקובל זבובי הבשר הירוקים או הכחולים, בולטים בצבעים המתכתים העזים, ירוק או כחול, של הבוגרים.
הטלת הביצים בחומר אורגני שמקורו מהחי וגם לפצעים או לקרבתם. הרימות הבוקעות חודרות אל הרקמה החיה, ניזונות ומתפתחות בה. משפחת זבובי השחמט (Sarcophagidae), מוכרים בגודלם ובצבעים האפורים, כצבעי זבוב הבית, בדגם של כעין לוח שחמט או כתמים שחורים על הבטן. הביצים מתפתחות בבטנה של הנקבה. היא משריצה את הרימות תוך מעוף, אל מוקדי הדגירה.
התפתחות רימות זבובי הבשר ברקמה החיה כ-5-7 ימים בטמפ’ ממוצעת של ימות הקיץ. המינים המטילים את הביצים, או משריצים את הרימות אל הפצעים, נמשכים אל ריח הצחנה והדם שעולה מהם. הרימות ניזונות מתכולת הפצעים והרקמות הנמקות והמוגלתיות שבהיקף הפצע. עם גמר התפתחות, הרימות נושרות לקרקע להתגלם.
תופעת הריממת בבני אדם ידועה, אבל איננה שכיחה כלל בחברות תרבותיות. בחברה הישראלית, השומרת על כללי היגיינה בסיסיים וחובשת את פצעיה, מקרי הריממת באנשים הם בודדים. מקרים כאלו דווחו בספרות ונרשמו במעבדה לאנטומולוגיה של משרד הבריאות. בפצעים נמצאו בד”כ רימות בודדות. הגדרה של מין הרימות היא בעיתית מאד גם למומחי המעבדה. ניתן להגדיר את הרימות רק כאשר הן בדרגה השלישית לפי פתחי הנשימה הקדמיים והאחוריים ובאמצעות מכשיר הגדלה מתאים. במקרים רבים הרימות הנשלפות מהרקמה, הן הרוסות בחלקן ולא ניתן להגדירן.
בבתי חולים נמצאו מספר מקרי ריממת בחולים מונשמים בד”כ. הרימות מתפתחות כנראה בתוך חלל הפה, או במערכת הנשימה. הזבובים נמשכים לפצעים ולדם. הרימות מתגלות בד”כ, כאשר הן מגיעות לגיל ההתגלמות, נעות החוצה דרך צנורות ההנשמה להתגלם בחוץ. גלמים שנמצאו על הרצפה, מעידים כי קימת התגלמות גם בתוך מבנים (לתשומת ליבם של מדבירים והאחראים על התברואה בבתי חולים).
בין מיני החרקים שנמצאו בסקרים שערכה המעבדה עם תברואני בתי חולים, נמצאו גם מינים של זבובים גורמי ריממת. למרות שבית חולים, אמור להיות אטום לחדירת זבובים וחרקים אחרים, ספק אם קימת האפשרות למנוע לחלוטין חדירה כזו, אבל רצוי לנסות ולמנוע את הפרצות.
דווח בארץ על ריממת בחיות במשק החי, בעיקר בעיזים וכבשים. בסקר של חיות בית בישובים שבאזור ירושלים והשומרון בשנת 2005, נרשמו לראשונה מקרי ריממת שלא דווחו עד אז בספרות בארץ. בסקר נמצאו 51 כלבים וחתול בית, נגועים ברימות, רובן (90%) מהמין ‘שחמטן כסוף Wohlfahrtia magnifica. מין זה הוא השכיח בגרימת ריממת בבעלי חיים. הנקבה משריצה תמיד אל פצעים של יונקים תוך מעוף ובמהירות רבה. בכל השרצה 120-170 רימות. הרימות ננעצות ברקמה עם חלקן הקדמי ומפנות את פתחי הנשימה האחוריים כלפי חוץ. המיו הזה אינו נוהג לחדור לבתים או מבנים. ההשרצה גם לפצעים הזעירים ביותר, כמו אלה הנוצרים ע”י עקיצת קרציה. חלק מהכלבים שהיו נגועים בריממת, נמצאו גם נגועים בקרציות. יכולתן של הנקבות, לזהות את הפצעים הזעירים הללו ולהשריץ את הרימות, תוך כדי תעופה מהירה לאזור הפצע היא מדהימה. עד כ-150 רימות הוצאו מפצעי הכלבים. כמות כזו גדולה של רימות, הניזונות ומתפתחות בפצעים והרקמות שמסביב, עלולות לגרום לנזק קשה מאד לרקמה, המסתיים במות ללא טיפול מתאים. רוב הכלבים הנגועים, היו כלבי שמירה או המשוטטים רוב הזמן בחוץ ללא טיפול והשגחה. על חלקם נמסר כי נפצעו בקרב בין כלבים. בהתאם למידע שנמסר ע”י וטרינרים, מקרי ריממת בכלבים החיים בבתים באזורים אורבנים תחת השגחה וטיפול הם נדירים. הטיפול הוטרינרי, הוצאת כל הרימות, ניקוי וחיטוי הפצעים, טיפול אנטיביוטי ונגד חום. רוב החיות שטופלו החלימו. בסקר נמצאו רק 3 חתולים נגועים ברימות. ריממת בחתולים היא נדירה, כנראה בגלל פעולות הניקוי העצמי שהם מבצעים בגופם, באמצעות הגפים (הגרומינג).
במעבדה נרשמו מספר מקרים של ריממת בעינים, הנגרמת ע”י רימות בדרגה הראשונה של זבוב הצאן Oestrus ovis (Oestridae). זבוב הצאן משריץ את הרימות אל הנחירים של כבשים עיזים או יעלים. הרימות חודרות אל תוך חללי האף והמצח, נזונות ומפתחות תוך כדי גרימת נזק קשה לבעל החיים. ההשרצה לתוך עיני האדם היא מקרית, “בטעות”. הרימות אינן יכולות להתפתח בעין האדם, מעבר לדרגה הראשונה. לכן פרט לדלקת וטרדה בעין, אין בעיות נוספות. הרימות נשלפות ע”י רופא עינים.
ידועה גם ריממת כשרות רפואי לאדם. במלחמת העולם הראשונה, בשנים (1914-1918), טרם היה ברשותה של הרפואה תכשיר אנטיביוטי כל שהוא, ניצלו ממות דוקא אותם החילים שהפצעים שלהם היו נגועים, בכמות גדולה של רימות. הפצעים הללו לא היו דלוקים ומוגלתיים. מסתבר כי יש מיני רימות, הניזונות מחלקי הרקמות המתות, הגורמות לדלקת המוגלתית. הרימות הללו מנקות את הפצעים, לכן אינם דלוקים ומבריאים. את התופעה הזו, עד כמה שהדבר מפתיע, מנצלת הרפואה המודרנית של שנות האלפים, כדי לרפא פצעים שמסיבות מסוימות, אין ניתן לרפאם באמצעות התכשירים האנטיביוטים או בשיטות אחרות. נמצא כי הרימות מפרישות בפצעים חומרים אנטי דלקתיים. את הרימות מגדלים באמצעים מבוקרים וסטרילים במעבדות. מניחים את הרימות הללו על הפצעים עם חבישה מתאימה. הרימות מנקות ומרפאות את הפצעים, בתוך הימים הבודדים של התפתחותם עד התגלמות. טיפול כזה נעשה בארץ ובעולם במרכזי הבריאות המפורסמים.