עמוס וילמובסקיהמלריה בארץ ישראל
עמוס וילמובסקי, גמלאי המעבדה לאנטומולוגיה משרד הבריאות
מאמר זה משלים את המאמר על יתושי האנופלס מעבירי מחלת המלריה בישראל בו הכרתם את יתושי האנופלס, האחראים להעברת המלריה. המאמר הוא סקירה היסטורית של המאבק במיגור המלריה שסלל את הדרך להקמתה של מדינת ישראל.
המלריה מעצבת ההיסטוריה האנושית
המלריה (או הקדחת כשמה בארץ) נגרמת על ידי ארבעה מינים של החד-תא פלסמודיום. הטפילים הללו מועברים מאדם לאדם ע"י יתושות של מיני האנופלס. "המלריה היא ללא כל ספק, המחלה האיומה ביותר שגרמה את מירב הנזק למספר הגדול ביותר של בני אדם, במשך כל ימי ההיסטוריה האנושית". זו היא מחלת עתיקת יומין שתוארה ע"י הרופא היווני היפוקראטס ("אבי הרפואה המערבית") כבר במאה ה-5 לפנה"ס. לפי הפרסומים קטלה המלריה לאורך היסטוריה האנושית כ-52 מיליארד בני אדם ועדין מפילה 400-500 אלף חללים כל שנה, בעיקר בארצות שמדרום לסהרה אבל גם בדרום אמריקה ומזרח אסיה.
אין כל ספק שהמלריה עיצבה במידה מכרעת את ההיסטוריה האנושית. היא שותפה בולטת בעצוב חייו וגורלו. הדוגמא הטובה ביותר, הממחישה את השפעתה של המלריה על עיצוב דמותה של אומה, היא המלריה בישראל והמאבק לעקירתה שהחל בתחילת המאה ה-20.
מחלת המלריה עד השלטון העותמני
כבר בתנ"ך נרמז על קדחת בארץ ככתוב, "אף אני אעשה זאת לכם והפקדתי עליכם בהלה, את השחפת ואת הקדחת" (ויקרא כה, טז). וגם "יככה ד' בשחפת ובקדחת ובדלקת ובחרחר בשידפון ובירקון" (דברים כח, כב). ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו כתב במאה הראשונה של הספירה, שהמלך ינאי סבל מקדחת. שקיעת החקלאות באלף הראשון של הספירה גרמה לשינויים סביבתיים חמורים. הנחלים נסתמו וביצות נוצרו, מי מעיינות לא נוצלו ויצרו מקווי מים שהיוו מוקד לדגירת יתושים. מחלת הקדחת שגשגה, פגעה קשות בתושבים. צבאותיהם של ריכרד לב הארי כמפקד מסע הצלב וסאלח אדין הצלבני, שנלחמו ביניהם בשנים 1070-1096, נאלצו להיכנע לקדחת שפשטה בצבאותיהם ולהפסיק להילחם.
המלריה בתקופת השלטון העותמני
בתקופת השלטון העותמני (הטורקי) בארץ שנמשך 400 שנים (1517-1917), שלטה בארץ המלריה, פגעה ללא רחמים בתושבים וחסלה ישובים רבים. צבאו של נפוליון נפגע מאד כשחנה בעכו בשנת 1799. נתונים ממשיים על היקף המחלה ועוצמתה, החלו להתפרסם רק בסוף המאה ה-19 תחילת המאה ה-20. אלה הם השנים של תחילת ההתיישבות בארץ כשהגיעה העלייה הראשונה והשנייה (1882-1914) שכללו 60000 איש ואשה שפגשו "ארץ אוכלת יושביה".
האימפריה העותמאנית, בעיקר לקראת סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, הזניחה לחלוטין את הטיפול בכל הנושאים הקשורים לטובת הארץ והאוכלוסייה. נחלים שנסתמו, ביצות שנוצרו, מעיינות שזרמו על פני השטח, בורות מים ומקווי מים אחרים שלא טופלו הפכו לאתרי דגירה של יתושי האנופלס. התיאורים שהופיעו בספרות ונתוני מחלה שהתפרסמו, מעידים על המצב האיום והנורא ששרר בארץ. "פתח תקווה (אם המושבות) בקיץ 1880 הקדחת פשטה בין הירקנים והחלה להפיל בהם חללים ולא היה בית שאין בו חלל". בדו"ח שכתב ראש משלחת חוקרים בשנת 1887 לברון הירש (פעיל ציוני ונדבן) נאמר: "הארץ פשוט אוכלת יושביה, בירושלים כמעט כל אדם נתקף בקדחת פעם או פעמיים בשנה ושיעור מקרי המוות גבוה במיוחד". "ב- 1898, הקיץ היה רע ומר. מיטב בניה – בוניה של המושבה חדרה נפלו. אבות על בנים מתו. משפחות שלמות נספו".
חוקר המלריה הבריטי דר' קרופר, מראשוני חוקרי המלריה בארץ, מצא בשנת 1904, כי 30-60% מילדי בתי הספר היו מגודלי טחול. טחול מוגדל מהוה אחד מסימני הלוואי של המחלה. נמצא שבשנים 1918-1919 מספר מגודלי הטחול נע בין 16.6% ביפו ועד 96% בעמק החולה. הנתונים בטבלה מעידים על חומרתה של המלריה ותפוצתה בכל הארץ.
בסוף המאה ה-19 תחילת המאה העשרים, מנתה אוכלוסיית הארץ כ-650,000 נפש, מהם רק 84,000 (13%) יהודים. האוכלוסייה הערבית חייתה בעיקר בכפרים ובערים שהיו באזורי ההר, רחוק ממוקדי הדגירה של האנופלס, בביצות של העמקים ומישור החוף. הסיכוי שלהם לחלות במלריה היה נמוך. לאנשי העליות שבאו להתיישב בארץ לא נותרה הברירה, אלא לרכוש אדמות בלב האזורים נגועי המלריה.
האזורים הללו לא היו ראויים לישוב בני אדם. התושבים חלו בהמוניהם, רבים מהן נאלצו לעזוב את הישוב, אחרים עזבו את הארץ ורבים מתו. התיאורים בספרות איומים ומצבות המעידות על מתיישבים שמתו מקדחת שמורות עד היום בבתי הקברות, ומעידות על המחיר שהישוב היהודי שילם על נחישותו להתיישב בארץ ישראל.
המלריה היא שקבעה את מפת ההתיישבות והייתה המכשול המכריע להמשך קיומו של המפעל הציוני והקמתה של מדינת ישראל. המנהיגות הציונית הבינה כבר בתחילת ההתיישבות, "כי לא תהיה תקומה לעם ישראל בארצו ללא מלחמת חורמה בקדחת".
המלחמה במלריה בתקופת המנדט הבריטי
המלחמה במלריה החלה למעשה עם כיבוש הארץ ע"י הבריטים בשנת 1918. הצבאות שלחמו במלחמה הזו סבלו מאד מהמלריה. 10% מהחיילים הטורקים ו-60% מהחילות השותפים להם, גרמנים ואוסטרים נספו. בצבא הבריטי חלו במלריה בשנת 1918 כ-28,500 חיילים. מפקד הצבא הבריטי, הגנרל אלנבי, הבין שחייליו לא יוכלו לתפקד בארץ בלי טיפול במלריה, באזורים שבהם חנו יחידות של הצבא.
לפני הכיבוש הבריטי היה הידע על מחלת המלריה קלוש מאד ומסולף. מחלקת הבריאות של ממשלת המנדט שאורגנה בארץ, החלה לפעול במרץ, פרסמה את דרכי הפעולה שינקטו במלחמה נגד המלריה. אורגן שירות בריאות כללי ושרות אנטי מלרי. החלו הסקרים והמחקרים החיוניים לאיסוף הנתונים האפידמיולוגים על תפוצת המחלה, אחוזי הנדבקים והמתים. נאספו גם נתונים בהיקף ניכר על מיני האנופלס, מעבירי המחלה, הביולוגיה שלהם, תפוצתם והאופי של מוקדי הדגירה. המידע הזה הוא חיוני כדי לטפל במחלה ובעיקר בהדברת יתושי האנופלס.
הסתבר שלכל אחד ממיני האנופלס, תכונות ביולוגיות שונות וספציפיות לכל מין, המכתיבות את שיטות המאבק נגדם. רשויות הבריאות הבריטיות החלו בפעולות של חיסול מוקדי דגירה, ניקוז מקווי מים, טיפול בבורות, בארות וכד'. היקף הפעולות הללו היה מצומצם מאוד סביב בסיסי הצבא בעיקר. מנהיגי הציבור היהודי הבינו שאין כל סיכוי לקיומו של הישוב, אלא בארגון רחב היקף שיילחם במלריה בעוצמה רבה, בכל אזורי ההתיישבות ויצטרף ליוזמה הבריטית.
המבצע החשוב ביותר והבסיס החיוני ההכרחי, היה שינויים אקולוגים מכוונים להסדרת מערכות המים בארץ, כדי להוריד את מספר מקורות הדגירה של יתושי האנופלס באופן דרסטי או לחסלם. כבר בשנת 1897, אמר הרצל למלך הגרמני וילהלם בביקורו בארץ, "כן הוד מעלתך לעת עתה הארץ חולה, זקוקה לניקוז בקנה מידה גדול". לפי אומדן נמצאו בארץ בשנת 1918 כ-60,000 דונם של שטחי ביצה ואין ספור של מגון רחב של מקורות מים שהוזנחו במשך שלטון הטורקים. מוסדות הישוב היהודי הקרן קימת לישראל, החברה להתיישבות יהודית מיסודו של הברון רוטשילד (פיק"א), גופים יהודיים פרטיים, הג'וינט והדסה במימון כספי, חברו לממשלת המנדט למפעל הניקוז והיבוש של הביצות ושאר מקווי המים שהיו אתרי הדגירה של זחלי האנופלס.
למבצעים לא היה ציוד מכני מתאים, רוב העבודה בוצעה בעבודת כפיים של הפועלים, באזורים מוכי מלריה תחת חולי ותנאי חיים קשים ביותר. בגלל השטחים הנרחבים ותנאי העבודה הבלתי נסבלים, היה ברור כי שחרור הארץ מאימת המלריה ימשך שנים ארוכות, ארוכות מאוד. מפעל ייבוש הביצות נחשב באתוס היישובי, לאחד ממבצעי הגבורה הגדולים בתולדות ההתיישבות בארץ בדרך להקמת המדינה.
שיטות טיפול במוקדי דגירת האנופלס
את מפעל הניקוז וייבוש הביצות, ליוותה פעילות ענפה שעסקה בחיפוש אחר פתרונות נוספים, להקל על המתיישבים ולאפשר את חיי היום יום. הפעילות הזו כללה הקמת מוסדות מחקר. בשנת 1922 נוסד המוסד לחקר המלריה, בראשו עמד אחד מגדולי חוקרי המלריה הפרופ' קליגלר. במסגרת המוסד פעלה קבוצה שכללה אנשי מדע, רופאים, מהנדסים, אנטומולוגים ותברואנים שעסקו במגוון רחב של נושאים, ממיפוי מוקדי דגירה ותחלואה, פיתוח ושכלול שיטות יעילות להתגוננות מעקיצות, מלכודות ליתושים ועוד. בשנת 1927 נוסדה המעבדה לחקר המלריה בראש פינה בניהולו של פרופ' מר. במעבדה נחקרו מגוון רחב של היבטים על המחלה, הגורמים לה (הפלסמודיום) ועל מיני האנופלסים מעבירי המחלה. המחקרים הללו היו הבסיס לאיתור שיטות מסייעות בהדברת היתושים ואפשרויות להתגוננות מפני המלריה.
משנת 1883 החלו לשתול בביצות בארץ, רבבות עצי אקליפטוס, הידועים כזקוקים למים רבים, תוך אמונה שיש בכוחם לייבש את הביצות ולמנוע בצמרותיהם הענפות את מעוף היתושים מעבר לתחום הביצה. אבל כבר בשנת 1921 הגיעו למסקנה שאין האקליפטוסים יכולים לשמש כאמצעי ביבוש הביצות ואינם יכולים לשמש כתחליף לניקוזים.
לעומת זאת דגי הגמבוזיה שהובאו לארץ בשנת 1925, כדי להדביר את זחלי וגלמי האנופלס הוכיחו את יעילותם. נקבת הגמבוזיה מעמידה כ-500 צאצאים בקיץ והאוכלוסייה גדלה מאד. הדג הקטן הזה יכול לחדור לאזורים הרדודים שבהם חיים הזחלים והגלמים, לטרוף למעלה מ-200 ביום. הגמבוזיה גם היום, משמשת מדביר ביולוגי יעיל מאד, במקווי מים רבים.
הצלחה בקטילת זחלים וגלמים נרשמה גם בשימוש של מלריול (סולר מעורב בשמן), המרוסס במוקדי הדגירה של היתושים. התכשיר הזה יוצר שכבה המכסה את פני המים ומונעת את נשימת הזחלים והגלמים. התכשיר הזה אינו ידידותי כלל לסביבה המימית. גם כיום רוב רובן של פעולות הדברת זחלי וגלמי יתושים, מבוצעות בשיטה הזו, אלא שהתכשיר שבשימוש הוא שמן, היוצר שכבה דקה אחת (MLO) על פני המים. התכשיר הזה הוא יעיל יותר ונזקו לסביבה קטן אם בכלל.
במסגרת המאמץ לחסל את מוקדי הדגירה, כ-16,000 בורות מים או בארות נסגרו, או שהמים שלהם נשאבו והם כוסו. כ-151,000 בורות רוססו בתכשירי השמן להדברת הזחלים והגלמים (סליטרניק 1979). הטיפולים הללו הוריד עד למינימום, או חיסלו את אתרי הדגירה בעיקר של האנופלס קלויג'ר. המין הזה הוא ממעבירי המלריה, המעדיף לדגור במקווי המים הצלולים והצוננים של בורות ובארות המצויים בערים שבאזור הררי. ערים נגועות כאלה, ירושלים, חיפה וצפת, שוחררו כבר באמצע שנות ה-20 מאימת המלריה.
נוסו גם מספר שיטות טכניות לטפל במוקדי דגירה, כמו הגברת זרמי המים באפיקים, השוטפים את הזחלים והגלמים. במידת האפשר הוזרמו מים מליחים, או אפילו מים מזוהמים שבהם אין האנופלס יכול לדגור. בשנים 1922-1926 ניקזה קק"ל את הביצות בעמק יזרעאל ותושבי העמק שוחררו מעונשה של המלריה. פעולות יבוש הביצות נמשכו עוד כ-35 שנים.
השימוש בתכשיר ה-ד.ד.ט
תקצר היריעה מלתאר את כל קורות המלחמה בקדחת עד הכחדתה בתחילת שנות ה-60, אבל חשוב לציין ולהדגיש כי בשנת 1945 כאשר החלו בארץ לרסס בתכשיר ה-ד.ד.ט, שיעור החולים במלריה בישראל עמד כבר רק על כ-1% בשנה. ה-ד.ד.ט רוסס בקנה מידה רחב מאד, בכמות גדולה ובריכוז גבוה מאד של 5%, רק על הבתים ובתוכם נגד היתושים הבוגרים.
לא רוססו בד.ד.ט מוקדי הדגירה במים, כדי לא ליצור תנגודת מהירה לתכשיר ה-ד.ד.ט. הריסוס המסיבי נגד היתושים הבוגרים סייע לירידה נוספת בתחלואה מידי שנה. אבל השימוש בתכשירי הדברה הוא פתרון זמני, המוריד את רמת האוכלוסייה לזמן קצוב בלבד ולכן אינו פתרון לתקופה ארוכה של מטרדי חרקים. הניסיון מלמד גם שריסוסים כנגד הדרגות הבוגרות המעופפות, קוטלים רק חלק מאוכלוסיית המטריד. השימוש ב-ד.ד.ט סייע במאבק במלריה, אבל טועים אלה החושבים שהתכשיר הזה הוא שפתר את בעיית המחלה הזו.
המלריה בשנות ה-50
שלבי עקירת המלריה האחרונים בשנות ה-50, היו מותנים בהמשך פעולות הניקוז והייבוש של מוקדי דגירה צפופה ותחלואה שהיו עדין בעמק הירדן, בית שאן ובעיקר המפעל האדיר של ייבוש החולה והביצות שהיו סביבו בשנים 1951-1958.
תהליכים אקולוגים שהתפתחו בצורה דרמטית מקום המדינה, זיהום מקורות המים, סביב כל אזורי ההתיישבות שהתפתחו, שפכי תעשיה וחומרי הדברה שנשטפו מאזורים חקלאיים, חיסלו או צמצמו מאד את מקורות הדגירה של מיני האנופלס, דחקו אותם למקווי מים נקים הרחוקים מישובים. באזורים הללו מספר הפונדקאים ספקי הדם קטן ולכן אוכלוסיית יתושי האנופלס קטנה. סקרי המעבדה במשך כל השנים עד היום, מצביעים כי תפוצת אזורי הדגירה נשארה רחוק מאזורים מיושבים, ברמות אוכלוסייה נמוכות מאד (דו"חות המעבדה לאנטומולוגיה משרד הבריאות). לכן הסיכוי לחזרתה של המלריה לארץ לא קיים באופן מעשי.
המלריה בימינו
לארץ חוזרים מדי שנה, כמה עשרות תרמילאים חולי מלריה, ממדינות נגועות באפריקה, דרום מזרח אסיה או דרום אמריקה שכהרגלם של ישראלים "צפצפו" על ההוראות ולא הקפידו על טיפול המניעה הנחוץ. החולים הללו מטופלים והסיכוי שלהם לפגוש יתוש אנופלס לא קיים. לעומת זאת שינוים אקולוגים מכוונים, לחיסול מוקדי דגירה במערכות המים האדירות שבאזורי הנגיעות בעולם בלתי אפשריים. קיימת תנגודת לתכשירי ההדברה ועמידות לרוב תרופות המניעה והטיפול. טרם נמצא חיסון למחלת המלריה. אין כיום סיכוי נראה באופק לפתרון מחלת המלריה בעולם.
כארבעים שנה התנהלה המלחמה במלריה. אין כל ספק כי המפעל האדיר להדברת המלריה, הוא שאפשר את הקמתה של ההתיישבות היהודית בארץ והקמתה של מדינת ישראל. אבל הרושם הוא שהמפעל הזה לא זכה להכרה לה הוא ראוי, בדברי ימי ההיסטוריה של ישראל, בספרות, בחינוך ובתודעתו של העם היושב בציון. המחקרים הרחבים שבוצעו על המחלה, הטפיל והמעביר האנופלס, ע"י קבוצה של טובי החוקרים שהקדישו את חייהם למלחמה במלריה, פורסמו בעיתונות המדעית ולציבור. ראוי בהחלט להוקיר את פועלם ולציין את שמותיהם. הפרופסורים ישראל קליגלר וגדעון מר, פרופסור תיאודור, דר' הלל יפה. שניים אף זכו בפרס ישראל על פועלם למיגור המלריה, פרופסור שאול אדלר ודר' צבי סליטרניק. מספר חוקרים נוספים שחלקם לא היו תושבי הארץ תרמו גם הם מידע חשוב. המפורסם שבהם דר' ג'והן קרופר האנגלי שהיה חלוץ במחקר מלריה והיתושים בארץ ישראל ופעל בשנים 1895-1907. הפרסומים של כל החוקרים, הם מקור הידע על המחלה, הגורם ויתושי האנופלס.
כל המאמרים שנכתבו בנושא המלריה, נאספו ע"י דר' זלמן גרינברג ושמורים במעבדה לאנטומולוגיה של משרד הבריאות. על היסטוריה של המאבק במלריה, כתב בעיקר דר' סליטרניק שהיה שותף למלחמה הזו, מתחילתה ועד ההכרזה על סיומה המוצלח, בשלושה ספרים ומאמרים. רוב המידע המצוטט בכתבה זו, הממוקדת בעיקר לנושא של דרכי ההדברה של יתושי האנופלס מקורם בכתבי סליטרניק.
לקדחת היה גם חלק חשוב בהווי החיים בארץ ישראל. המשורר אברהם שלונסקי נתן לה ביטוי בשירו בשנת 1922.
תֵּה וְאֹרֶז יֵשׁ בְּסִין, לכאב בטן – שמן קיק,
אֶרֶץ הַנִּדַּחַת; לקדחת-חינה.
וּבְאַרְצֵנוּ יֵשׁ חַמְסִין, בליבי כאב עתיק,
כָּל מִינֵי קַדַּחַת.
