עמוס וילמובסקייתושי האנופלס מעבירי מחלת המלריה בישראל
עמוס וילמובסקי וד”ר טילי שנור, גמלאי המעבדה לאנטומולוגיה משרד הבריאות
מחלת המלריה האיומה, המועברת לאדם על ידי יתושים מסוג אנופלס, היא מגורמי המוות והסבל האנושי העיקריים בעולם ושותפה בעיצוב גורל האנושות. שני מאמרים עוסקים בנושא הזה, אחד על יתושי האנופלס, האחראים להעברת המחלה בישראל. המאמר השני ההיסטוריה של מחלת המלריה בישראל.
יתושי האנופלס ומלריה
יתושים מסוג אנופלס שייכים למשפחת היתושים העוקצים (Culicidae). כיום מוכרים בארץ 11 מינים, מהם 4 מינים שהיו מעבירי המלריה בארץ (טילי שנור 2019, סקר איסוף ומיפוי יתושים). “מכל המחלות הטפיליות, אין ספק כי המלריה היא זו שגרמה את מירב הנזקים למספר הגדול ביותר של בני אדם, במשך כל ימי ההיסטוריה האנושית” (פרופ’ מיכאל קוסטא 1978). המחלה האיומה הזו המועברת לאדם, היא מגורמי המוות והסבל האנושי העיקריים בעולם, בעבר וגם כיום.
המחלה הזו מלווה את האנושות ושותפה בולטת בעצוב חייו וגורלו. עד סוף שנות החמישים, היו מיני הסוג אנופלס שהעבירו את גורמי מחלת המלריה בארץ, הנושא העיקרי למחקר של העוסקים באנטומולוגיה רפואית. עם הדברת המלריה והשינוי הסביבתי שחל במערכות המים בארץ, נדחקו המינים הללו למקורות מים נקיים בלבד, הרחוקים ממרכזי ישוב. מאז עיקר המאמץ של העוסקים ביתושים הופנה למאבק בפגעי היתוש המצוי.
יתושי האנופלס הבוגרים
יתושי האנופלס הבוגרים, הזחלים והגלמים, דומים בצורה, במבנה ואורח החיים לכל חמשת הסוגים במשפחת היתושים העוקצים. אורכו של יתוש האנופלס הבוגר כ-4 מ”מ, צבעו הכללי חום. בראש בולטות העיניים הגדולות, החדק המשמש לעקיצה ומציצה והמחושים הארוכים. בזכר המחוש דמוי נוצה, במחוש הנקבה שערות קצרות ומעטות. בכנפיים של כל מיני האנופלס פרט לשנים, מקבץ של קשקשים היוצרים כתמים שחורים.
הסימן הבולט ביותר המאפשר הבחנה קלה בין הבוגרים של מיני האנופלס לסוגים האחרים, הוא מצב העמידה האופייני בשעת המנוחה. האנופלס עומד בזווית חדה כלפי מצע המנוחה, בסוגים האחרים הגוף מקביל למצע בשעת המנוחה.
ההתפתחות מביצה עד גיחת הבוגר מהגולם
נקבת האנופלס חיה בתנאי המעבדה בערך חודשיים, ומסוגלת להטיל מספר הטלות למים נקיים בלבד, בהם מתפתחות הדרגות הצעירות (הביצים, הזחלים והגלמים). בכל מחזור הטלה הנקבה מטילה 100-120 ביצים בודדות אחת אחרי השנייה. הביצים מצוידות בתאי ציפה המכילים אויר, ומונחות במצב מאוזן על פני המים.
סליטרניק (1942) מצא שעקב הבדלים במבנה המעטפת החיצונית של הביצים ומתח פני המים, הן מסתדרות על פני טיפת מים בצורה שונה אופיינית לכל מין. כיוון שהביצים זעירות מאד 0.2-0.5 מ”מ, הסיכוי לזהותן במצקת דגימה ולהגדיר את המין לפי צורת סידור הביצים, הוא קטן מאד עד בלתי אפשרי גם לדוגם מומחה. זמן התפתחות הביצים בקיץ כ -1-3 ימים.
זחלי האנופלס בניגוד לזחלי הסוגים האחרים, חסרי צינור הנשימה (הסיפון) בקצה הבטן. הם קולטים את החמצן מהאוויר דרך פתחי נשימה שבפרק הבטן ה-8, תוך שכיבה במאוזן על פני המים, נעזרים בשערות הציפה המחוברות לרוב פרקי הבטן. תנוחת הנשימה הזו, היא אחת מסימני הזיהוי הברורים ביותר והקלים של זחלי האנופלס במים, המשרת את המנטרים . זחלי האנופלס גם ניזונים על פני המים, לשם כך הם מסוגלים לסובב את ראשם ב-180 מעלות. בשל ההזנה על פני המים, יש לדאוג שתכשירי ההדברה הנקלטים דרך הפה, כמו תכשירי החידק Bti או המג”ח (מווסתי גידול חרקים), יצופו על פני המים. התכשירים הללו נאספים יחד עם המזון, ע”י המברשות שסביב הפה של זחלים.
הזחלים מתפתחים רק במים נקיים ומתוקים, פרט למין אחד (Anopheles multicolor) הדוגר במים מליחים. רוב המינים דוגרים באזורים הרדודים של מקווי מים, עומדים או זורמים לאיטם. לזחל 4 דרגות, בשיא התפתחותו אורכו 5-8 מ”מ וזמן התפתחותו בטמפ’ הקיץ כ-6-7 ימים עד ההתגלמות.
הגולם של האנופלס זהה לחלוטין לזה של הקולקס, פרט להבדלים מזעריים הדורשים בדיקה במכשיר הגדלה אופטי ומומחיות של המגדיר. גלמי האנופלס נעים במתינות על פני המים. רק שינויים סביבתיים כגון מכשולים, שינוי פתאומי של אור וצל, רעש או תנועה יגרמו לגלמים לרדת מתחת לפני המים ולחזור חזרה. התפתחות הגלמים עד גיחת הבוגר נמשכת 2-3 ימים. תהליך הגיחה הוא ייחודי ומעניין מאד, דומה לתהליך בקולקס ותואר במאמר היתוש המצוי. זמן התפתחות דור (מביצה לבוגר) נמשך כ-10 ימים.
הזדווגות ורבייה של יתושי האנופלס
הזדווגות חלה זמן קצר לאחר הגיחה מהגולם. הזכרים מגיחים ראשונים ומתקהלים לנחיל, אליו תחדורנה הנקבות כדי להזדווג. לנקבה תיק זרע (ספרמטקה) בו תקלוט את כל כמות הזרע הדרוש לה למספר הטלות. הזכר והנקבה ניזונים ממציצה של מוהל הצמחים, המספק להם את הסוכר הדרוש לפעילותם. רק הנקבות עוקצות ומוצצות דם אדם ויונקים אחרים.
מהדם מפיקות היתושות את החלבון הדרוש לייצור הביצים. לאחר סעודת הדם, הנקבה נחה בקרבת מקום נוח למחבוא ואחיזה. בפרק הזמן הזה חל תהליך יצירת הביצים הנמשך בקיץ כ-3 ימים. לאחר ההטלה הנקבות תחפשנה פונדקאי נוסף, למצוץ את דמו ולהטיל שוב. בדרך כלל בחיי הנקבה, מחזור של מציצת דם והטלת הביצים לסירוגין, הנמשך בקיץ בין 3 ל-7 ימים. מספר ההטלות תלוי באורך החיים של הנקבות ופונדקאים זמינים.
שני גורמים מכריעים משפיעים על אורך חיי הבוגרים, הטמפרטורה והלחות. הזכרים חיים כשבוע, מתים לאחר ההזדווגות, למעשה זהו תפקידם העיקרי בחייהם.
נמצא שבתנאי מעבדה ניתן לגדל נקבות של מיני אנופלס עד כחודשיים. אך בטבע הן חיות בין שבועיים לשלושה, ניזונות מ-3-4 ארוחות דם ומטילות ביצים כמספר הזה.
תפוצת מיני אנופלס מעבירי המלריה
למרחקי התעופה של מיני יתושים מעבירי מחלות, חשיבות רבה מאד לגבי תפוצת המחלה והיקף השטח שבו נחוץ לטפל. זהו האזור שבו נחוץ לנטר אחר מוקדי הדגירה ותחום החיים של הבוגרים, כדי לבצע את פעולות ההדברה הנחוצות. התחום הזה מוגבל בדרך כלל לאזורי הדגירה ותפוצת הפונדקאים ספקי הדם. בתצפיות שנעשו בארץ לגבי המינים מעבירי המלריה, נמצא שטווח התעופה של אחד המינים, אנופלס קלויג’ר (Anopheles claviger) שהיה מעביר המלריה בערים ירושלים וצפת, הוא רק מאות מטרים בלבד. שלושת המינים האחרים טווח מעופם 2-3 ק”מ.
תשעה מיני אנופלס נמצאו בארץ בשנות העשרים. רק ארבעה מהם שנוהגים למצוץ דם במשכנות האדם (אנדופגים) ומעדיפים את דמו של האדם (אנטרופופילים), נמצאו כמעבירי המלריה (שפירא וסליטרניק 1930). בסקרים שנעשו במשך השנים, נמצאו בארץ מיני אנופלס נוספים שהסתבר שאין להם כל זיקה לאדם ואינם מעבירי מלריה (סליטרניק 1966). עד תחילת שנות ה-60 התמקד המחקר בארץ כמעט אך ורק ביתושי האנופלס. “בתחילת שנות ה-60 הגיע לסיומו המבצע של עקירת המלריה מישראל” (סליטרניק 1988). משנות ה-70 עברו חוקרי היתושים למחקר של מיני היתושים המטרידים האחרים כמו הקולקס או האדס. באסופה הביבליוגרפית של המאמרים שנכתבו בארץ, על האנטומולוגיה רפואית ווטרינרית (זלמן גרינברג 1996), נמצאו משנות ה-70 רק מאמרים בודדים בלבד הקשורים לאנופלס.
בסקרי תפוצת היתושים השנתיים, הנערכים במעבדה לאנטומולוגיה של משרד הבריאות, כבר כחמישה עשורים וסקרים בודדים שבוצעו ע”י פרופ’ מרגלית וחב’, נמצא כי אותם 8-9 המינים שנמצאו בארץ ב-1930 (שפירא וסליטרניק 1930), נמצאו גם בסקרי המעבדה לאורך כל השנים. בכל הסקרים נמצאו תמיד ארבעת המינים שהיו מעבירי המלריה בארץ, אנופלס סחרובי, א.סופרפיקטוס, א. סרז’נטי, א. קלויג’ר. השינויים האקולוגים הדרסטיים, במערכות המים עם קום המדינה, בעיקר ייבוש הביצות, ניקוזי מקווי מים, האורבניזציה והתיעוש שגרמו לזיהום נרחב של מקורות המים, הורידו מאוד את מספר אתרי הדגירה במים הנקים של יתושי האנופלס, רחוק מאזורים מיושבים. השינויים הללו גם הפחיתו מאוד את רמת אוכלוסיות יתושי האנופלס.
אנופלס סחרובי שהיה נפוץ מאד בארץ והמעביר העיקרי והמסוכן ביותר של המלריה הודבר בשנות החמישים (סליטרניק 1988). המין הזה נמצא שוב בתחילת שנות ה-70, ברמת הגולן ואחר כך סביב לכנרת, בצפת, טבריה, שמורת אפק ונחלים בנגב הצפוני (דוחות המעבדה לאנטומולוגיה, משרד הבריאות). פרט לאתרים בודדים מאד ורחוקים מאזורי ישוב, אין יתושי האנופלס בארץ מטרידים את התושבים.