הפעלולן

כיצד יכול חרק בעל מוח בגודל של גרגר מלח לבצע מהלכים במהירות מופלאה?

הוא מוזכר בעיקר בשל כמותו וטורדנותו ובעיקר בשל היותו מזיק תברואי ומזהם שקשה להיפטר ממנו. הוא מפיק תועלת אקולוגית מאופי סביבת מגורי האדם ובעלי החיים שאנחנו מגדלים לצורך התפתחותו והסתגל, באופן לא מפתיע, לכל סביבת חיים על פני הגלובוס (כמעט). כל מי שניסה להערים או להצליף בו עם מחבט כבר הבין מזמן את האתגר; הוא זריז באופן בלתי נתפס, הרבה יותר מכל שאר המתחרים. למרות זוג כנפיים בודד וגודל מוח קטן ודימוי של חרק טיפש משהו, נחשב הזבוב לאחד ממיני החרקים המעופפים החמקניים והמהירים ביותר שאנו מכירים, אם לא הטוב שבהם. זכר זבוב הטבן (בשמו העממי: זבוב הסוס/הבקר), לדוגמא, נחשב לחֶרֶק המעופף המהיר בעולם המוכר כיום. תארו לעצמכם לאיזו יכולת תמרון הוא זקוק כשהוא מבחין בסכנה מיידית במהירות שיא של 145 קמ”ש?

לזבובים יש מערכת חיישנים ומחוונים מתוחכמת, שבעזרתם הם מקבלים מידע לגבי המהירות, הגובה וכיוון ההתקדמות בכל רגע נתון. אחד מהחיישנים הוא זוג עיניים מורכבות ומעולות שיכולות לעבד מידע במהירות הגבוהה עד פי 10 בהשוואה לבני אדם. הזבוב מסתייע בהם כדי לרחף, לנוע בצורה אנכית ואף לעוף אחורנית בצורה אקרובטית מושלמת כשהוא מגיב תוך שבריר השנייה לכל סוג של איום.

כיצד מוחו הזעיר של הזבוב, שגודלו כגרגר של מלח, מסוגל לנתח מצבים מסוכנים תוך מעופו המהיר, לזהות את גורם ההפתעה ואת כיוונה ועדיין להגיב במהירות שיא ולקבל החלטה על בחירת מסלול חדש?

מבלי להבין את סוד יכולת התעופה המיוחדת של הזבובים לא נוכל להבין מה הופך אותם להצלחה כלל עולמית או יותר נכון, כיצד הזבוב מחזיק בתואר הבלתי מעורער של “וירטואוז השחקים”?

למרות כושר הראייה המעולה שלו, כמעט בלתי אפשרי מבחינתו להתמודד בצורה מרשימה שכזו עם מהירויות גבוהות ופניות חדות ללא כלי נוסף המשפר את הקורדינציה שלו. את יכולת התמרון האקרובטית המופלאה הזו חייב הזבוב למערכת בקרת ייצוב מיוחדת- ג’יירוסקופ, שהיא חלק ממערכת מתוחכמת מאוד ומורכבת להפליא המספקת מידע רציף על זווית גופו, בכל רגע נתון, ובלעדיה אין לו סיכוי לאזן את גופו.

מבחינה מדעית (טקסונומית) הזבובים משתייכים לסדרת הזבובאים (שם מדעי: Diptera). משמעות שמם המדעי הוא זוג אחד של כנפיים. כנפיים קדמיות אלו של הזבובים משמשות אותם לתנועה במרחבי האוויר. נבדלים מהם כול שאר החרקים בעלי הכנפיים להם יש שני זוגות כנפיים כמו למשל השפיריות, הדבורים והפרפרים. לפי ממצאים מדעיים ותיאוריית האבולוציה, לכל החרקים המעופפים היו בעבר שני זוגות כנפיים כאשר הזוג האחורי מתפקד גם כהגה, ובתהליך אבולוציוני מתמשך חלקם “איבד” את יכולת התעופה של אחד מהזוגות, או את הקדמי או את האחורי. לפיכך, זוג הכנפיים ש”נעלם” לא בדיוק הלך לאיבוד. אצל החיפושיות, לדוגמא, הפך הזוג הקדמי לכיסוי שמגן על הכנפיים האחוריות המכונה כנפי חפייה. לעומתן, הזוג האחורי של סדרת הזבובאים התנוון והצטמק לזוג זיזים (אולי כדי לחסוך מקום?), מין ידיות קטנות בצדי הגוף, שנקראות “בוכניות”, המשמשות כמייצבי תנועה ומסייעות להם להתמצא במרחב האווירי.

אברי האיזון של הזבוב זעירים ודקיקים, בצורה המזכירה מקל גולף, ובזמן מעופו לא ניתן להבחין בהם משום שהם נמצאים בתנועה מתמדת ומהירה, רוטטים כמו מטוטלת, בכיוון מנוגד לתנועת הכנפיים ובתדירות כל כך גבוהה עד כי נדמה שהם שקופים. תרומתה של “מערכת הייצוב” המיוחדת באה לידי ביטוי בעיקר במצבי שינוי כיוון פתאומיים – כשהזבוב מבצע פניות חדות מופעל כוח (לחץ) על בסיס הבוכנית והיא משנה את זוויתה, חיישנים מיוחדים בבסיס הבוכנית קולטים את שיעור הזווית החדשה יחד עם המידע החזותי המשודר מהעיניים ומשגרים למערכת העצבים המרכזית התראה על הסטייה. כך יכול הזבוב לבצע “תיקונים והתאמות” במעופו בעזרת כנפיו על מנת לפצות על חוסר האיזון. בלעדי הבוכניות אין לזבוב סיכוי לשמור על קו האופק ועל איזון מושלם.

נקודה למחשבה: אם הבוכניות אחראיות על שמירת איזון גוף הזבוב במצבי שינוי כיוון קיצוניים, כיצד הוא מצליח לבצע פניות רצוניות?…