טל ויינברגכילות או לא להיות
כתבה מס' 2: לישון עם האוייב
מאת: טל ויינברג, מגזין ההדברה הישראלי קוטיקולה, ניטורים שירותי אקולוגיה
בסדרת כתבות זו אספר אודות גלגוליה השונים של הכילה, אותה יריעת בד פשוטה כביכול, המשמשת את האדם כבר שנים רבות להגנה מפני חרקים עוקצים. לחלקנו היא מוכרת בעיקר מאירוח במלונות במזרח הרחוק או באפריקה, אבל למיליוני בני אדם היא משמשת כ"רשת הצלה" של ממש ואמצעי בסיסי להשרדות במדינותיהם מוכות היתושים והמלריה. לפני כשלושים שנה תפס שוק הכילות תאוצה מטורפת שהביאה, בליווי קמפיינים ותכניות סיוע בינלאומיות של ארגון הבריאות העולמי, לירידה משמעותית מאוד במספר מקרי התמותה ממלריה בעולם. איך הפך מוצר עתיק מימי קליאופטרה לאמצעי המוביל כיום למניעת המלריה בעולם? על כך, על טרנד הרשתות הספוגות בחומרי הדברה ונחיצותו השנויה במחלוקת, תוכלו לקרוא בכתבות הבאות.
לקריאת הכתבה הקודמת "לישון כמו קליאופטרה"
ייבוש הביצות
אי אפשר להישאר אדישים למבצעי חלוקת מיליוני הכילות שהתקיימו במקביל באזורים שונים ברחבי העולם, חלקם נידחים, חסרי דרכי גישה מוסדרות. כדי להבין את התהליכים שהובילו ואפשרו את טווית "רשת היתושים הגלובלית", צריך לחזור אחורה בזמן ולבחון את האבולוציה של המלחמה במלריה.
עד העשור האחרון של המאה ה-19 היה ידוע מעט מאוד על הגורמים למלריה, דרכי המניעה והטיפול במחלה. הקשר בין מלריה למים כנראה הובן עוד בימי הביניים בהם הושרש השם כהֶלְחֵם של המילים "מלה אריה" (mala aria) שפירושן: "אוויר רע", שכן חשבו שהיא נגרמת מהאוויר העולה מהביצות (קדחת הביצות). מעבר לכך לא היה ידוע הרבה. בשנת 1897, גילה רונלד רוס כי מלריה מועברת באמצעות נקבת היתוש מהסוג אנופלס. תגלית מרעישה זו הביאה לפריצת דרך משמעותית שבעקבותיה נפתח צוהר לתחום מדעי חדש – מלריולוגיה. התפתחה גישה מקובלת להתמודדות עם המלריה שכללה שיטות בקרה ועקרונות להגבלת מעבר מחולל המחלה (החד-תא פלסמודיום) ע"י מניעה או צמצום הקשר שבין האדם ליתוש (הנשא/הוקטור). פעולות הבקרה (Vector control) התבססו בעיקר על שינויים בבתי הגידול האקווטיים, רישות חלונות ודלתות, לבישת ביגוד ארוך, שריפת חומרים דוחי יתושים ושיטות נוספות. בזכות פעולות אלה וניהול סביבתי קפדני, בראיה מקומית, הצליחו בעשורים הראשונים של המאה ה-20 לצמצם ואף לבער לגמרי את המלריה ממוקדים מסויימים ברחבי העולם. הפעולות באותן שנים התרכזו במפעלים או פרויקטים כלכליים חיוניים שהמלריה איימה על הצלחתם, כמו בנמלים, מכרות, מפעלי חשמל, אזורי חקלאות. מבין פרויקטי האנטי-מלריה המוצלחים באותה תקופה חשוב להזכיר את פרויקט ההתיישבות הציונית. לאחר שנים רבות של מלריה אכזרית ואלפי קורבנות, הצליחו באמצעות שילוב פעולות בקרה לצמצם ובהמשך אף לבער אותה לגמרי מארץ ישראל. קראו עוד על המלריה בארץ ישראל במאמרו של עמוס וילמובסקי. פרויקט מפורסם נוסף אשר גם בו צלחו הפעולות נגד המלריה הוא פרויקט חפירת תעלת פנמה בשנים 1904-1914.
אופוריית ה DDT והאביב הדומם
במלחמת העולם השניה הכניס צבא ארה"ב לראשונה את ה- די.די.טי Dichloro Diphenyl Trichloroethane (DDT) לשימוש כנגד המלריה. חומר זה הוכח כבעל יכולת קטילה מצוינת וארוכת טווח של היתושים הבוגרים. עד כמה ארוכת טווח? ריסוס פנימי של קירות בתים (Indoor) אחת לשנה או לכל היותר אחת למספר חודשים נתנו תוצאות מצוינות (לעומת ריסוס שבועי במיצוי פירתרום). בעקבות התוצאות המבטיחות ואווירת "סוף המלריה" הכריזה וועידת הבריאות העולמית בשנת 1955 על ה- GMEP תכנית גלובלית לביעור המלריה Global Malaria Eradication Program. תכנית זאת טרפה באחת את הקלפים ושינתה לחלוטין את העקרונות המנחים לטיפול במלריה – מבקרה סביבתית ותכניות מקומיות ארוכות טווח לאסטרטגיה קשוחה אחת על טהרת הDDT. התכנית שלוותה בקמפיין חזק וזכתה למימון משמעותי ותמיכה פוליטית רחבה, אסרה על ביצוע כל פעולת אנטי-מלריה שאיננה ריסוס. מייחסים ל GMEP את היעלמות המלריה מאירופה, צפון אמריקה, הקריבים וחלקים מאסיה ודרום-מרכז אמריקה. למרות זאת, בשנת 1969 נעצרה התכנית לאחר שהגיעו למסקנה שגישת הריסוסים איננה יעילה בכל מקום, בעיקר לא באזורים הטורפיים ולאחר שמצאו כי קיימת עמידות של היתושים ל DDT. ספרה המצליח והאפוקליפטי של רחל קרסון "האביב הדומם" שפורסם בשנת 1962 ותיאר את קיצו של עולם החי והצומח וסוף עידן האנושות כתוצאה מהשימוש בתכשירי ההדברה האורגנו-כימים להדברת מזיקים, כנראה תרם גם כן לשינוי הגישה ה"פרו-הדברתית". קראו את המאמר של עמוס וילמובסקי "למה טעתה רחל קרסון?".
בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת הוזנח הטיפול במלריה ברחבי העולם. המשבר הכלכלי שפרץ בתחילת שנות ה-70 הביא לעליה משמעותית במחירי חומרי ההדברה ובמקביל להזרמת כספים שבעבר הושקעו במלחמה במלריה לקרנות חשובות אחרות למען הצלת ילדים ובריאות כללית. העליה בתנגודת לחומרי הדברה יחד עם הזנחת תכניות הבקרה הביאו לגל התפרצויות מלריה במקומות רבים בעולם – בהודו, טורקיה, אפריקה, ברזיל, סרי לנקה. נסיגה חמורה זו הביאה לחשיבה מחודשת ושינוי גישה של ארגון הבריאות העולמי אשר הבין שהטיפול במלריה צריך להיות מותאם למקום ולאו דווקא להיות מושתת על ריסוסים. בדיוק בזמן שבו הזרקור של העוסקים בבריאות הציבור הוסט חזרה לפעולות בקרה ומניעה, נכנס באופן רשמי פרוטוקול השימוש ברשתות היתושים.
העולם מחשב מסלול מחדש
ריסוס כילות החל במלחמת העולם השניה כדי להגן על לוחמים ומקומיים מפני מלריה ומחלות טרופיות אחרות בדרום מזרח אסיה ובאיי הפסיפיק. החומר שרוסס או הוספג (על גבי רשתות וערסלים) היה DDT (איך לא?). ב 1980 תוארו ניסויים ראשוניים על רשתות מוספגות בפירתרואיד סנטטי וכמה שנים לאחר מכן כבר בוצעו ניסויים אמפריים שהוכיחו יעילות בתוך בקתות. הדו"ח שפורסם מטעם ארגון הבריאות העולמי בשנת 1984 על יעילותן של כילות מוספגות פרמתרין הביא להאצת ייצורן. עדויות על הפחתה במספר מקרי המלריה והתמותה החלו להגיע ממדינות שונות, כולל מדינות מדרום לסהרה כמו גמביה וטנזניה. בשנת 1998, כשלושים שנה לאחר שזנח העולם את התכנית הגרניוזית לביעור המלריה (GMEP) ומאה ואחת שנים לאחר תגליתו של רוס, השיק ארגון הבריאות העולמי יחד עם קרן החירום הבין-לאומית של האומות המאוחדות לילדים (UNICEF) ותכנית הפיתוח של האומות המאוחדות (UNDP) את הדבר הבא – Roll Back Malaria (RBM). אדריכלי ה-RBM למודי הניסיון הבינו שאת המלריה לא ניתן להביס ולבער מהעולם, אך כן ניתן לבלום אותה באמצעות חיזוק מערכות הבריאות המקומיות. היעד שהוצב ומומן בין השאר ע"י הבנק העולמי היה הפחתה ב50% של מקרי המלריה עד שנת 2010.
האם היעד הושג? ומה היה חלקן של הכילות במאמץ? על כך בכתבה הבא.